פסק-דין בתיק ע"פ 3729/12

 השופט ח' מלצר:

1.             בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם) מתאריך 27.03.2012 ב-ת"פ 10161-04-11. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין במסגרתו הושתו על המערער 7.5 שנות מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי, בתנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים משחרורו עבירה של חברות בארגון טרוריסטי, עבירות לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) מסוג פשע או עבירות לפי סעיף 333 או 329 לחוק העונשין ופיצוי למתלונן בסך של 200,000 ש"ח.

רקע עובדתי

2.             לפי המפורט בכתב האישום המתוקן, המערער גויס לשירות ארגון ה"חמאס" במהלך שנת 2003. במסגרת זו עבר הדרכה בהרכבתם של מטעני חבלה. במהלך חודש ינואר 2011 הנאשם הכין מטען צינור והטמינו תחת עץ בחצר ביתו. ילדים ששיחקו במקום גילו את המטען ומסרוהו לידי המשטרה. בהמשך אותה השנה הרכיב המערער מטען חבלה שהותקן בו מרעום המורכב על טלפון סלולארי. כך שאופן הפעלת המטען הוא התקשרות לטלפון הסלולארי. המערער הטמין את המטען בתוך כיכר לחם ותכנן להניחה בתחנת הסעה הסמוכה ל"צומת המנהרות" לכיוון גוש עציון. בדרכו לצומת המנהרות חזר בו המערער מכוונתו להניח את המטען. המערער סטה ממסלולו, כיבה את הטלפון הסלולארי והשליך את המטען על אי תנועה בשכונת גילה בירושלים, הסמוכה ל"צומת המנהרות". מאוחר יותר, שני עובדי תברואה של עיריית ירושלים - מ' ו-א' שהגיעו למקום במסגרת עבודתם הבחינו בחבילה שהיתה מוטמנת בלחם. א' (קטין באותה העת) נטל את הלחם, הוציא מתוכו את הצינור ואת הטלפון הסלולארי והכה בצינור שלוש פעמים על אבן שהייתה במקום. כתוצאה מחבטות אלו התפוצץ המטען וקטע את אמתו הימנית.

           בגין המעשים הנ"ל אלו יוחסו למערער עבירות של חברות בארגון טרור (עבירה לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן: הפקודה)), נשיאת נשק (עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין), ייצור נשק (עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין) וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין).

השתלשלות ההליכים

3.             בתאריך 06.03.2011 נעצר המערער בחשד למעורבותו באירועים המתוארים בפיסקה 2 לעיל. בתאריך 06.04.2011 הוגש כנגדו כתב אישום. בתאריך 01.01.2012 הוגש כנגד המערער כתב אישום מתוקן בו לא היה שינוי בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי, ואולם לא  נטען עוד כי המערער עדיין חבר בארגון ה"חמאס".

4.             בתאריך 04.01.2012 הרשיע בית המשפט קמא הנכבד את המערער, על בסיס הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בתאריך 27.03.2012 גזר בית המשפט קמא הנכבד את דינו של המערער, כמפורט בפיסקה 1 לעיל. בגזר דינו התייחס בית המשפט קמא הנכבד לעובדה שרק במקרה - המטען הראשון שהכין המערער לא גרם לנזק או אבידות בגוף. בנוסף הדגיש בית המשפט קמא הנכבד לחומרא את חברותו של המערער בארגון "חמאס", במסגרתה רכש את ההכשרה בהרכבת מטעני חבלה. לקולא נתן בית המשפט קמא הנכבד משקל לחרטה של המערער, שחזר בו מרצונו לפגוע באחרים ולעובדה כי בסופו של דבר - המטען השני התפוצץ לא מפעולה יזומה של המערער, אלא כתוצאה מהטיפול בו ע"י אחרים שמצאו אותו.

5.             על גזר דינו זה של בית המשפט קמא הנכבד הוגש בתאריך 10.05.2012 הערעור שבפנינו באמצעות מי שייצגה את המערער בבית המשפט המחוזי. בתאריך 31.12.2012 הוחלף הייצוג ובא-כוחו החדש של המערער הגיש בקשה לתיקון הודעת הערעור, בגדרה ביקש לערער אף על הכרעת הדין. כמו כן ביקש בא-כוחו הנוכחי של המערער להוסיף את המתלונן בתור משיב בערעור, לצורך ערעור על הפיצוי שנפסק לו על ידי בית המשפט קמא הנכבד.

6.             בתאריך 02.01.2013 נענה חברי השופט ס' ג'ובראן לבקשותיו הנ"ל של בא-כח הנוכחי של המערער. בתאריך 14.01.2013 התקיים דיון בערעור. בדיון הומלץ לבא-כוחו של המערער לחזור בו מהערעור על הכרעת הדין ולהתמקד בערעור על גזר הדין ואולם המערער החליט להמשיך ולעמוד גם על מרכיב זה בערעורו. הדיון בערעור נדחה, בין השאר,  לצורך זימונו של המתלונן לדיון.

           בתאריך 07.11.2013 התקיים דיון בערעור, שגם אליו לא התייצב המתלונן, או בא-כוחו.

טענות הצדדים

7.             בבקשה לתיקון הודעת הערעור ובדיון בפנינו טען בא-כח המערער כי לא התקיים במרשו היסוד הנפשי של כוונה, הנדרש, לטענתו להרשעתו בעבירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. עוד טען בפנינו בא-כוחו של המערער כי גזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד ייחס משקל מוגזם לשיקולים לחומרה והמעיט במשקלם של השיקולים לקולא, ובזאת נפל לכדי שגגה.

8.             בדיון שנערך בפנינו בתאריך 07.11.2013 מסרה באת-כח המשיבה כי שוחחה עם המתלונן ועורך דינו וכי הם מתנגדים להפחתת הפיצויים למתלונן נוכח הנזק החמור שנגרם לו. באת-כח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, בהדגישה כי רק במקרה - המטען הראשון שאותו הרכיב המערער לא הביא לאבידות ברכוש או בנפש, והדגישה את התוצאה הקשה שנגרמה כתוצאה מהפיצוץ של המטען השני.

דיון והכרעה

9.             לאחר בחינה מעמיקה של נימוקי הערעור ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים - הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יובאו הטעמים למסקנתנו זו.

הערעור על הכרעת הדין

10.          בבקשתו לתקן את הודעת הערעור ציין בא-כוחו הנוכחי של המערער כך:

       "בעניין זה יטען המערער כי העובדות העולות מכתב האישום אינן מותירות כל ספק כי לא היה למערער היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעתו בעבירה זו. וכי לא ניתן להסכים על יסוד נפשי שכזה בניגוד לעובדות שהודה בהם המערער בכתב האישום במסגרת ההסדר. האומנם (כך במקור - ח.מ) שב"כ המערער אז והפרקליטות הסכימו כי היסוד הנפשי לעבירה של חבלה חמורה הינו יסוד נפשי של פזיזות ואדישות ולא יסוד נפשי של כוונה. המערער יטען כי על היסוד הנפשי לא ניתן להתנות, וכי בעבירה שיוחסה למערער היה צורך בכוונה מיוחדת שלא עולה בכלל מהעובדות שבכתב האישום."